פסק דין בתיק גמ"ר 8618-06-20 מיום 4.4.2022

בבוקר יום 19.1.20 ארעה תאונה קטלנית, בה קיפח את חייו רוכב קטנוע.
התאונה התרחשה ב"מנהרת וולפסון", בנתיבי איילון לכיוון דרום, מעט לפני היציאה ממחלף 'וולפסון'.
רוכב הקטנוע, ש' ס', עצר את הקטנוע שלו בשולי הכביש, ועמד עם גבו לתנועה.
נהג רכב מסוג "סקודה", פגע בש' ס' המנוח, וכתוצאה מהפגיעה מצא נהג הקטנוע את מותו במקום. נהג הרכב המעורב נחשד מיד בנהיגה תחת השפעת סמים, ועבירת המתה בקלות דעת (היא חליפתה של עבירת ה"הריגה" ההיסטורית).

הנהג, מ' ק', טייס קרב בעל רקורד מבצעי מזהיר של כמעט שלושה עשורים שירות בחיל אוויר, נחקר ארוכות בו ביום ולאחר מכן הובא לבית המשפט להארכת מעצר. רק בסופו של היום, בשעות אחה"צ המאוחרות, בית המשפט הורה לשחררו לצורך טיפול רפואי.
למן הרגע הראשון – נסיבות התאונה היו בלתי מובהרות ולא היה כל הסבר להתנהגותו של מ' ק', שלכאורה סטה מנתיב הנסיעה, המשיך ישר לתוך האופנוע העומד בשולי הכביש המהיר, ואח"כ עוד המשיך ופגע בקיר המנהרה.

אף הנהג עצמו, מ' ק', לא זכר את אירוע התאונה. בחינה פשוטה של חקירתו הראשונה מגלה שלא זכר אף פרטים מהותיים נוספים בקשר לנסיבות התאונה (למשל – העובדה שבאותו בוקר ירד גשם עוצמתי במיוחד), או את תוכן השיחה הטלפונית שקיים הנהג עם שותפו לעסק, בתחילת נסיעתו, שיחה שהייתה מתועדת ומוקלטת במצלמת הרכב של מ' ק'.
משמעותית עוד יותר ומעוררת תמיהות, היא העובדה שבאותה הקלטה של מצלמת הרכב, המתעדת את מהלך הנסיעה נשמעים קולות, שלא לומר צעקות מונוטוניות, שאינן בעלות אופי של דיבור, לאורך עשרות שניות.
גורמי התביעה לא מצאו לנכון לבחון ולהתייעץ עם מומחים רפואיים לברר באם יש סיבה רפואית לקולות הנשמעים ולאובדן הזיכרון של הנהג, לא רק בזמן התאונה עצמה, אלא גם בזמן שקדם לה.
רק בדיעבד, כ- 10 חודשים לאחר התאונה עצמה, ולאחר שהוגש כתב אישום חמור כנגד הנהג, ונמסרו לידיו חומרי החקירה, לרבות סרטון מצלמת הרכב מבוקר התאונה, הוצג והושמע הסרטון למנהל מרפאת האפילפסיה בבית החולים, שם טופל הנהג, וזה איבחן מיידית את מ' ק' כמי שסבל מהתקף אפילפטי בזמן הנהיגה.
מ' ק', באמצעות עורך דינו, עוה"ד יגאל טמיר, פנה בעקבות כך, לפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) והציג בפניהם תיעוד ואישורים ובכלל זה תעודת מומחה רפואי בתחום האפילפסיה, מיד ובתכוף לאחר האבחון הרפואי.
דא עקא, הנהג חשב, לתומו, שהפרקליטות תשקול בכובד ראש את תעצומותיו לגבי ההתקף האפילפטי שחווה, עובר לתאונה ובמהלכה, אך נתבדה. תחת זאת מיהרה הפרקליטות להגיש חוות דעת של נוירולוג, שכלל אינו מומחה בתחום אפילפסיה, אלא בתחום רפואת השינה, על מנת לערער ולהטיל ספק בתיעוד הרפואי האובייקטיבי וחוות דעת מומחים בעלי שם ומנהלי מרפאות אפילפסיה בבתי חולי מרכזיים וגדולים בארץ, שהציג הנאשם, כראייה לארוע הפתאומי שחווה.

תחילה, עוד בשלב השימוע, בטרם הגשת כתב האישום, כלכלה הפרקליטות מהלכיה, ובעקבות טיעוני עו"ד י' טמיר, ב"כ הנאשם, שוכנעה שלא להגיש כתב אישום כנגד הנהג בגין עבירת המתה בקלות דעת ובגין נהיגה תחת השפעת סמים, שכן הנהג עשה שימוש רק יום קודם לתאונה בקנאביס, לפי רישיון רפואי שניתן לו. והקפיד לפעול על פי הנחיות רופאיו שהנפיקו את הרישיון והמרשם לקנאביס.

ואולם, לעצם טענתו של מ' ק', שכאמור, נסמכה על תיעוד של 2 רופאים המומחים בתחום האפילפסיה, כי סבל מהתקף אפילפטי בעת התאונה, ולפיכך לא יכול היה לשלוט במעשיו ולמנוע את ההתנגשות במנוח ובקיר המנהרה,- שם עמדה הפרקליטות במרייה וסירבה לבחון לעומק את הטיעונים, שהעלו באי כוח הנאשם, עורכי הדין יגאל טמיר ואסנת נוסינוב מטלון.

מ' ק', נאלץ אפוא לנהל הליכי משפט ארוכים ומתישים, לשאת בהוצאות היקרות הן המשפטיות והן של חוות דעת מומחים, לרבות מומחה בתחום האפילפסיה – על מנת להוכיח את חפותו.

בהכרעת דין מנומקת מפורטת ומעמיקה – קבל כב' השופט אהרן האוזרמן את טענתו של הנאשם, לפיו חווה התקף אפילפטי מוקדי (התקף ללא פרכוסים) עם ערפול בהכרתו, כך שלא היה מודע כלל לעובדה שהוא חווה התקף אפילפטי בעת הנהיגה. ההתקף האפילפטי מן הסוג האמור, הינו בעל אופי של אירוע מתפתח, אבולוציוני, עד כדי אובדן הכרה מוחלט בעת קרות התאונה.
בית המשפט קבל אף את גרסת הנאשם, לפיו – בנסיבות המקרה, ובהיעדר כל אבחון קודם של המחלה, לנאשם, מ' ק', לא הייתה כל אפשרות להבין שהוא עלול לסבול מהתקף בטרם יצא לדרכו באותו הבוקר.
טענות הפרקליטות, אשר בקשו לייחס לנאשם סתירות בין גרסאותיו, – נפסלו על ידי בית המשפט, וזה אכן התרשם כי האמנזיה, אובדן הזיכרון, שחווה הנאשם אודות אירועים שקדמו לתאונה עצמה, כמו גם התאונה, הינה סממן אשר דווקא מחזק את טענת ההגנה, דהיינו כי הנאשם סבל מהתקף אפילפטי.

סיכומו של דבר, בית המשפט השלום לתעבורה במחוז ת"א (בבת- ים), זיכה את הנאשם מכל אשמה, בגין עבירת גרימת מוות ברשלנות, וזאת מפאת סעיף ההגנה הקיים בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (סעיף 34ז' לחוק – "היעדר שליטה"), וקבע כי בעת התאונה, לנאשם לא הייתה שליטה על מעשיו ולא הייתה האפשרות לבחור בין עשיית מעשה או הימנעות ממעשה, ולפיכך – הינו זכאי מאשמה לקרות אירוע התאונה.