כנגד מרשנו הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בנצרת כתב אישום המייחס לו אחריות לתאונת דרכים קטלנית. על פי עובדות כתב האישום, מרשנו פנה שמאלה בצומת מבלי לציית לתמרור עצור ומבלי לשם לב לרוכב אופנוע אשר הגיע לצומת מצידו השמאלי. בעקבות כך פגע רכבו של מרשנו ברוכב האופנוע, אשר נפטר בדרכו לבית החולים. בגין האמור יוחסה למרשנו אחריות לגרם התאונה ותוצאותיה, ובכתב האישום יוחסו לו עבירות חמורות של גרם מוות ברשלנות, גרם נזק לאדם ולרכוש ברשלנות, נהיגה בקלות ראש ואי ציות לתמרור. מרשנו כפר באישומים שיוחסו לו , וטען כי האחריות לתאונה אינה רובצת לפתחו, שכן עצר עצירה מוחלטת בתמרור העצור, ואילו התאונה נגרמה עקב רשלנותו של רוכב האופנוע כאשר הלה נהג באופנוע לא תקין מבלי שהיה מורשה לנהיגה בו.

במהלך ניהול ההוכחות נחשפו בפני בית המשפט מחדלי החקירה החמורים שנפלו בתיק דנא, ואשר בגינם לא ניתן להטיל האחריות לתאונה על כתפי מרשנו, מחדלים אשר לא ניתן להשלים עמם, מקום שאלה פוגעים באפשרותו של בית המשפט לעמוד על חקר האמת, ואף יש בהם כדי להביא לפגיעה חמורה בהגנתו של מרשנו. עוד לא למיותר לציין, כי במקרה דנא מחדלי הבוחן היו משמעותיים ביותר, ועל כך עמד בית המשפט הכרעת דינו, בציינו כי "לאחר שמיעת כל העדויות ועיון במוצגי התביעה על פי סדר היווצרותם הכרונולוגי, מתקבלת התמונה לפי הבוחן המשטרתי בהגיעו למקום, גיבש תאוריה באשר לאופן התרחשות התאונה וסיבותיה ומרגע זה לא בדק ולא חיפש גורמים אחרים או נוספים ולמעשה, ביטל באופן מוחלט תרחישים הנחזים להיות סבירים עד שלא חישב נתונים ולא ערך שחזור מלא שיש בהם ללמד שהנאשם הוא הגורם שיכול היה למנוע את התאונה מעבר לספק הסביר".

לאחר ניהול הוכחות, ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט השלום אשר זיכה את מרשנו מאחריות לתאונה ומכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, תוך שקיבל את טענות ההגנה. בהכרעת דינו עמד בית המשפט ארוכות על מחדלי החקירה החמורים בתיק דנא, ובפרט על כך שלו היה הבוחן המשטרתי מנסה לדלות את כל המידע, ולא רק את המידע אשר התיישב עם התאוריה שלו, אזי שטענות הגנה אלו היו נטענות עוד קודם וניתן היה לבררן לאשורן עוד במהלך חקירת התאונה. בכך למעשה, פגע החוקר אנושות, הן בהגנתו של הנאשם והן באפשרות של התביעה המשטרתית להוכיח אשמו של הנאשם.

בית המשפט עמד על עבודתו הרשלנית של הבוחן המשטרתי ועל השלכותיה במסגרת הכרעת הדין ואף ציטט מרע"פ 7468/07 לוקשינסקי נ' מ"י שם נקבע כי: "בהעדר ראיות אחרות, אזי תחשיבים פשוטים יחסית יכולים היו לסייע בגיבוש עמדה וקביעת ממצאים בעניין זה… ברם תחשיבים כאלו לא נעשו. זה היה תפקידה של התביעה, שעליה הנטל להוכיח את אשמתי של הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין), שהרי העובדה שהתרחשה תאונה קטלנית לא די בה כשלעצמה כדי ללמד שמי ששרד אותה – התרשל".

מטרת חקירת משטרת ישראל אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו, ומשלא עושה משטרת ישראל כן – בית המשפט יזכה את הנאשם, כפי שהיה במקרה דנא.